איך עושים תקליט

התקליט הוא אמצעי אנלוגי לשמיעת מוזיקה - דיסק שטוח המסתובב בקצב אחיד ובתנוחה מאוזנת, עליה חרוט חריץ בצורת ספיראלה אחידה משולי התקליט כלפי המרכז. החריץ נע ימינה ושמאלה בתנועה אופקית לפי המוזיקה המוקלטת בו. בזמן ההשמעה המחט בחריץ קולטת את התנועות האופקיות העדינות והופכת אותן לצלילים.
התקליט היה האמצעי הנפוץ ביותר לשמיעת מוזיקה ברוב המאה ה-20.


רבים מהתקליטים יוצרו מ - PVC המבוסס על חומר הנקרא ויניל, ולכן לעתים נהוג לכנות תקליטים בכינוי ויניל (Vinyl).

הפטיפון (בעברית תקנית מקול) הוא מכשיר לנגינת תקליטים. בשפות רבות נקרא המכשיר גרמופון.
מקור השם הגנרי "פטיפון" הוא במותג של דגמי גרמופונים שיוצרו בצרפת על ידי החברה של האחים אמיל ושארל פָּטֵה. בקטלוג החברה משנת 1912 יש עשרה דגמים שונים של פטיפונים. המילה "פטיפון" הגיעה ככל הנראה לשפה העברית מן השפה הרוסית, שם התקבל המותג בתקופה מסוימת כשמו של המכשיר.

הגרמופונים הראשונים כללו מנגנון מכני לסיבוב התקליט וכן זרוע שעקבה אחרי חריצי התקליט. הזרוע הגבירה בצורה מכנית אקוסטית את הצליל על ידי שופר (מעין חצוצרה) וכך שמעו את הצלילים שהוטבעו בתקליט. הטכנולוגיה לייצור תקליטים ולהשמעתם הומצאה בארצות הברית בשנת 1887 על ידי הממציא היהודי אמיל ברלינר יליד העיר הנובר בגרמניה, אשר היגר לארצות הברית בגיל 19. פטנט נרשם על ההמצאה בשנת 1888.

הגרמופון של ברלינר התחרה שנים רבות בפונוגרף של תומאס אדיסון. ייצור המוני ושכפול של תקליטים שטוחים עבור הגרמופון היה יעיל משמעותית מייצור של גלילים (צילינדרים) עבור הפונוגרף. עם חלוף הזמן גבר התקליט על הצילינדר, עד שאדיסון נאלץ לייצר תקליטים שטוחים משל עצמו, ב-1913. עד היום משמשות דסקות שטוחות לאכסון מידע (לאורך ספירלה או בלעדיה) במגוון מדיות המאופיינות ביכולת גישה ישירה, למשל תקליטור או דיסק קשיח.

ייצור מסחרי של גרמופונים החל בשנת 1893. הם היו בתחילה מעין צעצוע שכלל מנגנון מכני עם ידית ותמסורת ישירה ופשוטה שסובבה את התקליט ידנית. החל משנת 1896 הוכנס לשימוש מנגנון "מנוע" של קפיץ לסיבוב התקליט. הקפיץ נדרך על ידי סיבוב של ידית מחוץ למכשיר ואגר בתוכו אנרגיה, תמסורת מבוקרת על ידי וסת צנטריפוגלי שחררה את הקפיץ שחרור מבוקר וסובבה את התקליט במהירות קבועה לאורך זמן.

התקליטים הראשונים נעשו ממגוון חומרים מעורבים בגומי קשה. בתחילת המאה ה-20 הוחלף הגומי בחומרים יותר קשים: תרכובת שהכילה לכה "shellac" - וקלית (שרף לכה, חומר טבעי דומה לפלסטיק). התכונה החשובה של התרכובת הזו היא התרככותה בחום באופן שמאפשר ייצור תקליטים בלחיצה בחום. ייצור המוני של תקליטים כאלו נעשה ב־1898 בהנובר בגרמניה. סוג זה של "תקליטי 78" יוצרו עד 1960. מהירויות הסיבוב היו מגוונות מאוד, אך ב-1910 היו רוב התקליטים במהירות הייתה 78 או 80 סיבובים לדקה (סל"ד). בשנת 1920 נקבע תקן של 78 סל"ד.
התקליטים הראשונים היו בדרך-כלל בקוטר 12-18 סנטימטר ( 7 אינץ' ). בשנת 1910 היו התקליטים בדרך-כלל בקוטר 25 סנטימטר ( 10 אינץ' ) ובכל צד היה אפשר להקליט כ-3 דקות. היו גם תקליטים בקוטר 30.5 סנטימטר (12 אינץ') והם נועדו בדרך כלל להקלטת מוזיקה קלאסית ואופרה, הם אפשרו הקלטה במשך 5 דקות בכל צד. כדי להפיץ יצירה אחת ארוכה היה צורך להקליטה על מספר תקליטים שהיו כורכים אותם באלבום. זהו המקור למונח המקובל היום, "אלבום" לדוגמה כשאומרים שזמר פלוני יצא עם "אלבום" חדש.

החל מאמצע  המאה ה-20 שולבו במכשיר מנוע חשמלי לסיבוב התקליט, זרוע עם מחט העוקבת אחרי חריצי התקליט, מגבר להגברת אותות חשמליים ורמקול להשמעת הקול. מכשירים כאלה יוצרו ונמכרו בצורה של מזוודה שהכילה את כל הרכיבים. לגרסאות אחרות של המכשיר אין מערכת הגברה מובנית, והם תלויים בחיבור למערכת הגברה חיצונית.

התקליט אריך-הנגן Long-Playing במהירות ⅓33 סל"ד הוצג לראשונה ב-21 ביוני 1948 על ידי חברת קולומביה. ומאז ועד אמצע שנות ה-80 היה התקליט האמצעי האיכותי והנפוץ להאזנה למוזיקה. תקליט בקוטר 30.5 סנטימטר הכיל בין 15 ו-25 דקות בכל צד של התקליט (במקרים קיצוניים הקליטו אף 30 דקות בכל צד אבל זה כבר היה על חשבון האיכות).

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התחילו להשתמש בתקליטור לאחסון מוזיקה והפצתה. התקליטור הוא למעשה חלופתו הדיגיטלית של התקליט והוא השיג את הפופולריות שלו בשל ממדיו הקטנים ונוחות השימוש בו. שיטת ההקלטה וההשמעה הדיגיטאלית מורידה בהרבה את רמת השחיקה של השימוש בו ומונעת את החריקות ורעשי הרקע שנשמעו לעתים קרובות מהתקליטים.

כדי ליצור תקליט משתמשים בדיסקת אלומיניום מצופה בכלוריד הכסף. אחרי שחורטים על הדיסקה את רישום הקול, מסירים את הציפוי, כלומר מפרידים את שכבת כלוריד הכסף מדיסקת האלומיניום. את הציפוי משכפלים באופן הבא: לוקחים גוש של פי-וי-סי ומכניסים אותו למכבש עם הציפוי, שמשמש כתבנית. כאשר לוחצים את המכבש החם על הגוש העשוי פי-וי-סי, הוא הופך לתקליט עם רישום זהה לזה שעל התבנית העשויה מכלוריד הכסף. יש גם דרך קלה ופשוטה יותר לעשות תקליט : "בכסית על כוסית".

עם התפתחות התקליטורים, ירדה בהדרגה קרנם של תקליטי הוויניל, ועימם מכשירי הפטיפון. אבל בשנות האלפיים שב הפטיפון ותפס את מקומו כאמצעי השמעה מוערך, חברות רבות מייצרות פטיפונים ברמה גבוהה המיועדים לקהל של חובבי מוזיקה המעדיפים לשמוע תקליטי ויניל על פני תקליטורים. תקליטנים רבים עדיין משתמשים כיום בפטיפונים, בעיקר במיקסים ובצורות של מוזיקה אלקטרונית הנוצרת על ידי התקליטן.